הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמרן

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ק' אניספלד) מיום 11.2.13, אשר קיבל באופן חלקי את הערעור שהגיש המשיב על החלטות כב' הרשם ש' רומי וקבע כי תינתן למשיב ארכה להגיש בקשה למתן רשות להתגונן כנגד התביעה שהוגשה נגדו, וזאת תוך 30 יום.

השתלשלות ההליכים:

בתאריך 8.3.2011 הגישה המבקשת נגד המשיב בבית משפט קמא תביעה כספית בסדר דין מקוצר בטענה כי המשיב ערב לחובו של אחיו מר מתי עמרן – החייב העיקרי (בסך 67,813 ₪) על פי הסכם הלוואה ושטר חוב, וזאת לאחר שניתן אישור ר' ההוצל"פ לפיו מוצו ההליכים נגד האח.

בתאריך 4.10.11 הגיש המשיב בפני כב' הרשם בקשה למתן ארכה בת 30 יום לשם הגשת בקשת רשות להתגונן, קרי עד ליום 5.11.11, בקשה שלא נתמכה בתצהיר.

בתאריך 5.10.11 קצב כב' הרשם ש' רומי מועדים למתן תגובה ומתן תשובה בבקשה להארכת מועד, כשהוא מדגיש כי אין לראות באמור מתן ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן.

בתאריך 9.10.11 הגיש המשיב בקשה נוספת ועתר למחיקת התובענה על הסף וכן עתר להארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן.

בתאריך 10.10.11 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשם ש' רומי המורה על מחיקת הבקשה, מאחר ומדובר בניסיון לעקוף, כלשון כב' הרשם, את החלטתו מיום 5.10.11.

בתאריך 11.10.11 הגיש המשיב בקשה לביטול ההחלטה מיום 10.10.11, ובתאריך 17.10.11 דן כב' הרשם ש' רומי בבקשה לביטול ההחלטה מיום 10.10.11 ובבקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן. במסגרת ההחלטה שניתנה נקבע כי הבקשה לביטול החלטה מיום 10.10.11 נדחית, מאחר ומדובר בערעור על החלטת הרשם. כמו כן, נדחתה הבקשה להארכת מועד משהוגשה ללא תצהיר התומך בבקשה, ומשלא צוין בה "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן. בהחלטה זו הורה כב' הרשם, כדלקמן: "המשיבה זכאית לפ"ד, באין בר"ל, וזאת ייעשה על גבי פסיקתה שתהלום את עובדות כתב התביעה, ותובא לחתימתי".

בתאריך 18.10.11 הגישה המבקשת בקשה למתן פסק דין נגד המשיב וצירפה אליה מסמך לחתימת הרשם שכותרתו "פסיקתה", אשר נחתם ע"י כב' הרשם באותו יום. ביום 30.11.11 תוקנה טעות סופר במסמך האמור, לבקשת המבקשת, טעות במספר תעודת הזהות של המשיב.

לאחר כל אלה, הגיש המשיב ערעור על החלטת כב' הרשם מיום 17.10.11 ועל ההחלטות הקודמות אשר הוזכרו לעיל, שנדונה בפני כב' השופטת ק' אניספלד.

בתאריך 11.2.13 ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת ק' אניספלד לפיו הערעור התקבל וניתנה למשיב ארכה להגיש בקשה למתן רשות להתגונן נגד התובענה שהוגשה נגדו, תוך 30 יום. כמו כן, נקבע במסגרת פסק הדין כי החלטת כב' הרשם ש' רומי מיום 18.10.11 הינה בגדר פסיקתה שאינה פסק דין, היא משקפת את ההחלטה מיום 17.10.11, שאינה מסיימת את ההליך ולפיכך, אין ההחלטות הקודמות "נבלעות" בתוכה.

על פסק הדין מיום 11.2.13 מוגשת בקשת רשות הערעור המונחת עתה בפניי.

טענות הצדדים:

עיקר טענות המבקשת נסובות סביב הטענה כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי החלטת כב' הרשם מיום 18.10.11 הינה "החלטה אחרת" שאינה פסק דין, וזאת על אף כותרת ההחלטה שהינה "פסק דין", ולמרות תוכנה.

המבקשת טוענת כי בהחלטה מיום 17.10.11 הורה הרשם כי המבקשת זכאית לפסק דין והורה להגיש פסיקתה לחתימתו. מכאן, טוענת המבקשת כי כוונת הרשם היתה ליתן פסק דין ותימוכין לכך ניתן למצוא בהחלטת כב' הרשם מיום 30.11.11, לפיה חזר ואישר כי ההחלטה מיום 18.10.11 הינה פסק דין, שעה שתיקן את טעות הסופר שנפלה בפסק הדין, כהגדרתו. מכל האמור נמצא כי על המשיב היה להגיש ערעור על פסק הדין מיום 18.10.11 לבית המשפט המחוזי, ולא ערעור על החלטה אחרת מיום 17.10.11 וההחלטות שקדמו לה, אלה "נבלעו" בפסק הדין שניתן ושסיים את ההליך.

עוד טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי נפל פגם בפסק דינו של כב' הרשם מיום 18.10.11, ולפיכך אישר למשיב מתן ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן.

לטענת המבקשת התנהלות המשיב בבית משפט קמא אינה אלא הפגנת זלזול בבית המשפט, עת הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן ללא תצהיר תומך. בהמשך הגיש המשיב בקשה חוזרת ובקשת דחייה על הסף, והכל על מנת להימנע מהגשת בקשת רשות להתגונן, כאשר לבסוף הגיש בקשה לביטול החלטה שאינה אלא ערעור במסווה.

בנוסף, טוענת המבקשת כי המשיב ביקש מכב' הרשם ארכה של 30 יום להגשת בקשת רשות להתגונן, מבלי לבסס "טעם מיוחד" לבקשה. לפיכך, טוענת המבקשת כי טעה בית משפט קמא כאשר ייחס משקל רב לזכויות יסוד של המשיב, כשברקע הגשת בקשה ללא תצהיר, והתעלם מהתנהלותו של המשיב, אשר ידע אודות התביעה שהוגשה כנגדו כחודשיים בטרם נדחתה בקשתו להארכת מועד.

המשיב מתנגד לקבלת הבקשה שבפניי וטוען כי פסק הדין של בית משפט קמא מיום 11.2.13 אינו אלא החלטה להארכת מועד להגשת הבקשה לרשות להתגונן ועל כן בהתאם לסעיף 1(2) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט 2009 (להלן: צו בתי המשפט"), לא ניתן לערער על החלטה זו ודין הבקשה להידחות על הסף.